הלוחם 268

על תבונה ורגישות

האהבה שחצתה קירות אריאלה בן עטר

כ מה חודשים הפרידו בין הפציעה שלו והפציעה שלה, אבל מהרגע שנפגשו, בבית חולים רמב"ם בתחילת שנת , במפגש חוצה קירות, לא נפרדו. אריאלה 1974 , היתה אז חיילת בת עשרים 65 בן עטר, בת וחצי, עתודאית, שעברה תאונת דרכים ואושפזה עם זעזוע מוח ושבר בירך. "הייתי חיילת יחידה בין כל החיילים", נזכרת אריאלה, "ואלי נפצע .1973 באוקטובר 18־ במלחמת יום כיפור, ב הוא היה חדר לידי, והפריד בינינו קיר. הוא סבל מכאבים חזקים והיה דופק על הקיר. אני, מעצבים, הייתי מחזירה לו דפיקות בקיר. שנינו היינו עם גבס מהרגל עד החזה, ולא יכולים לרדת מהמיטה". לאחר קונצרט דפיקות שנמשך כעשרה ימים, שאל אלי את האחיות מי החייל הזה שדופק לו על הקיר, ואמרו לו שזאת חיילת. "אז התחלנו לדבר בצעקות בין החדרים. צעקנו זה לזה שבועיים שלושה, ומאוד הפרענו לכולם. לאחר ביקור של רפול, הוא נתן הוראה שיתקינו לנו טלפון פנימי של הצבא, שנוכל לדבר בינינו. לא ראינו זה את זה, אבל הכרנו לעומק, את מכירה את הפנימיות של הבן אדם. דיברנו רוב היום, שיחות נפש, על כאבים, ניתוח, האם יקטעו את הרגל או לא. ההורים שלנו כבר הכירו, ואנחנו עדיין לא ראינו זה את זה". לאחר כשלושה חודשים של שיחות, החליטו האחיות שהגיע הזמן שצמד המשוחחים ייפגשו, ועל אף האיסור הרפואי, בלילה הזיזו את המיטות שלהם לפגישה על מרפסת בית החולים שמול הים. "איך שראינו אחד את השנייה, השאלה הראשונה של אלי היתה 'את מתחתנת איתי?' ואני לא יודעת אם זה היה בצחוק או לא, אבל אמרתי לו 'כן'". לפני , והיום יש 69 שנה נישאה אריאלה לאלי, בן 44 להם ארבעה ילדים ועשרה נכדים, והם עובדים יחד בסוכנות הדלק המשפחתית בחיפה. איך עוברים מאשפוז משותף לחתונה? "לאחר שהורידו לי את הגבס, עברתי להבראה בבית קיי. ועל אף שכולם אמרו לו 'תשכח ממנה', נסעתי כל יום לרמב"ם וישבתי איתו. קבענו תאריך לחתונה, תוך שבעה חודשים, והתחלתי את כל הסידורים. כשהרופאים שמעו, אמרו לי

התחתנו. 1974 "לא הסכמתי לחכות, ובנובמבר אלי לא יכול היה לשבור את הכוס, ויומיים לפני החתונה הצליחו להושיב אותו על כיסא גלגלים. הרב הצבאי שבר את הכוס על הגבס. לאחר מכן הרב ניגש לאימא שלי ואמר לה 'יש לך ילדה גיבורה', ובכה והתעלף מהתרגשות. מזל שהיה במקום צוות עזרה ראשונה ורופאים שטיפלו בו". לאחר החתונה המשיכה אריאלה בשיקום ואלי חזר לאשפוז בבית החולים. בחופשות סוף השבוע היו נפגשים ואריאלה נכנסה להריון. "בחודש שמיני עשו לי משפט צבאי, על זה שנכנסתי להריון, ושחררו אותי מצה"ל. כשילדתי את הבת הבכורה שלנו, אלי היה מאושפז באחד הניתוחים. בשנתיים שלוש הראשונות של הנישואים הוא כל הזמן נכנס ויצא מניתוחים". איך הסתדרת עם תינוקת בת יומה ועם בן זוג שעובר שיקום קשה שסופו לא ידוע? "אלי התחיל ללכת כשהבת הגדולה שלנו היתה בת שנה וחצי. למזלי הוא אדם חזק מאוד, והוא החליט שלילדים שלו יהיה אבא רגיל. לכן, הוא למד ללכת עם התינוקת שלנו. הייתי הכי גאה בעולם. הוא חיזק אותי, וזה לא יאומן מה שציפו לו ומה שהוא הצליח לעבור. הוא נפל הרבה פעמים ושבר את הגדם, ולא ידעו איך לטפל בו. היה יום שבאתי לקחת אותו מרמב"ם והבאתי לו את הקביים. הרופאה ראתה את הקביים ואמרה 'ממתי הוא הולך?' הרופאים לא האמינו, לא נתנו לו סיכוי לעמוד על הרגליים. הרופאה אמרה 'עם רגליים כאלה אי אפשר ללכת'. ועד היום אומרים, לא יכול להיות שהוא הולך". איך השפיעה הפציעה על בניית החיים המשותפים והמשפחה? "אלי הוא אדם משכמו ומעלה. הפציעה אף פעם לא הפריעה לו. הוא עבד, הוא חשב על הפרנסה של הבית. הוא היה הולך עם הליכון, נכנס למונית ועובד כנהג. מרגע שהוא עמד על הרגליים, הוא תמיד עבד. כשהוא קיבל את השיקום בתחנת דלק, הצטרפתי אליו לעסק, שנינו יחד בעסק, בעצם יחד 1988 ומשנת כל הזמן. אלי היה אבא רגיל, יוצא לטיולים, למסיבות, שותף מלא, שמפרנס ועובד. הילדים

איך אני, בחורה צעירה, לוקחת דבר כזה, כי הם לא היו בטוחים אפילו שהוא יוכל לשבת. רבים ניסו להניא אותי מהצעד, אבל למזלי, היתה לי אימא חזקה והיא אמרה לי 'אריאלה, אני סומכת עלייך, את חזקה'. וביקשה גם שלפחות נחכה עד שהוא יוכל לשבור את הכוס". וחיכית שהוא יוכל לשבור את הכוס? הוא למד ללכת עם התינוקת שלנו. הייתי הכי גאה בעולם. הוא חיזק אותי, וזה לא יאומן מה שציפו לו ומה שהוא הצליח לעבור" "אלי התחיל ללכת כשהבת הגדולה שלנו היתה בת שנה וחצי. למזלי הוא אדם חזק מאוד, והוא החליט שלילדים שלו יהיה אבא רגיל. לכן,

2018 ׀ מרץ-אפריל הלוחם

| 36